העץ הנפוץ ביותר באיזור צפת מהחורש הטבעי הוא – "אלה אטלנטית". נספחים אליו גם "אלה ארץ ישראלית" ו-"אלת המסטיק" - שלושתם מינים שונים של עץ האלה.
מבנה העץ דחוס וחזק מאוד, ולכן בנו ממנו בעבר כלי עבודה שונים. השרף של העץ דליק מאוד ועוזר בהדלקת מדורות בחורף. בעבר הכינו מהשרף של אלת המסטיק מסטיק בריאותי שלעיסתו חיזקה את השיניים. "הלועס מסתירי בשבת..." תוספתא שבת י"ב:ח.
לעץ האלה יש פירות קטנים. חלק אדומים וחלק ירוקים.
האדומים ריקים ובירוקים יש פרי קטן וטעים שמוסתר בקליפה קשה ובקליפה דקה וחמוצה. כשקולים באש את הפירות אפשר לאכלם בשלמות עם הקליפות. הטעם של הפרי כשל פיסתוק, ואכן עץ הפיסתוק גם הוא סוג של אלה - "אלה אמיתית", כך שמו בימינו. ובשמו העתיק - "בוטנה" ופרותיו - בוטנים.
כשיעקב שלח ליוסף מ"זמרת הארץ" הוא שלח "מעט צרי ומעט דבש נכאת ולוט בטנים ושקדים". הבוטנים לפי פירוש המשניות לרמב"ם שביעית ז:ה זה הפיסתוקים.
בסוף הקיץ הפירות של האלה הם עיקר מזונם של היונים באיזורינו.
כשמתקרבים לעץ האלה אפשר לראות "ענן" של יונים שעובר מעץ אלה אחד למשנהו. היונים מקננים בכל איזור צפת במערות ובצוקים וגם בבניני המגורים¨. היונים הם דיירי קבע כאן – צפתיים מלידה¨', ובכך הם שונים מקרוביהם התורים.
התורים הם עוף נודד – "ותור וסיס ועגור שמרו את עת בואנה" ירמיהו ח"ז.
בחורף הם באפריקה, באביב בישראל ובקייץ רובם באירופה. 'ניצנים נראו בארץ... וקול התור נשמע בארצינו". קול התור הוא המיה שנשמעת כך: תוררר.... תוררר...ולכן שמו בשפות רבות תור.
התורים שאנחנו מכירים מצפת נקראים "תורהבית" או "צוצלת" והם לא נודדים. הם הגיעו לכאן מאפריקה לא מזמן, לפני כ-200 שנים, ממש עולים חדשים.
התור הבוגר והגוזלים של היונים הם עופות היחידים שזכו להיות כשרים לקרבן בבית המקדש.
עם ישראל נמשלו פעמים רבות ליונה ובכתבה הבאה נלמד עוד הרבה על היונה, אך עיקר הייחוד שלה זה נאמנת תמידית לבן זוגה. היא עוזבת אותו לעולם.
כך עם ישראל תמיד חוזרים בתשובה להשי"ת "פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי".